ביום שישי ה-23.2 פורסם האימון 18.1. בזמן שכולם זינקו עם יריית הפתיחה וחתרו במרץ, אני שכבתי מרותק למיטה עם כמעט עשרים סיכות כירורגיות בבטן התחתונה שלי, כשרק יומיים קודם, בתזמון מושלם, חטפתי אפנדיציטיס, עברתי ניתוח להסרת התוספתן, והפסקתי את האימון עוד לפני שהוא התחיל.
בלילה שבין רביעי לחמישי, בשעה שתיים לפנות בוקר, התחילה לכאוב לי הבטן. זה לא היה משהו יוצא מגדר הרגיל, והנחתי שזה סתם בגלל שלא אכלתי הרבה זמן והרעב תוקף אותי. אבל הכאב לא נעלם, להפך, הוא התעצם. השלב הבא היה לנסות פשוט ללכת לישון, ולקוות שעד הבוקר זה יעבור. "בטח סתם אכלתי איזה משהו לא טוב או שתקף אותי איזה וירוס", חשבתי לעצמי.
בשלוש לפנות בוקר, שעה אחרי שהכאב התחיל, שכבתי מקופל במיטה, נאנח מכאב. אסוציאטיבית עלה לי בראש שכאב בטן פתאומי אומר אפנדציטיס, "אבל זה מגוחך, אני סתם מגזים", אמרתי לעצמי וביטלתי את המחשבה. בכל זאת, החלטתי לנסות ולפנות לדוקטור גוגל, אולי שם אמצא איזה פתרון. תיארתי את התסמינים שלי ויצא… ובכן… אפנדציטיס. עכשיו כבר באמת נלחצתי. שלחתי הודעות לכל מי שחשבתי שיכול לעזור ולייעץ, אבל בגלל שהשעה כבר הייתה שלוש ומשהו, אף אחד לא ענה. "טוב, אני אקח כוס מים ואנסה לחזור לישון". טעות. גיליתי שלא הייתי במצב ללכת, ועם כל צעד הפרצוף שלי התקרב יותר ויותר אל עבר הרצפה.
כשכבר הגעתי לברז וניסיתי למזוג לעצמי מים, היד שלי פרכסה ללא שליטה. עלה לי הרעיון להתקשר למוקד אחיות של קופת החולים ולהתייעץ איתן. מהר מאוד היא אמרה לי להתפנות למיון, אבל הייתי לבד בדירה, ולא היה מי שילווה אותי. אפילו שהתפתלתי מכאבים, לא יכולתי להצדיק אמבולנס ונאלצתי לעשות את מה שיהיה המעשה הכי גברי שלי אולי אי פעם: צעדתי אל בית החולים.
עם מכנסי פיג'מה, הבגדים של אתמול, והנעליים היפות שלי, כי הן היחידות שאפשר לנעול מהר ובקלות, ויצאתי אל בית החולים. ראוי לציין בשלב הזה שהמיון של סורוקה נמצא במרחק הליכה מהדירה שלי, ככה שלהזמין מונית היה מיותר, אבל זו עדיין הייתה משימה לא פשוטה. למזלי הגשם שירד בחוץ החליט להפסיק למספיק זמן בשביל שאוכל ללכת בלי להירטב. חשבתי לחבוש את הכובע של הקפוצ'ון אבל הגעתי למסקנה שבחור בטרנינג וקפוצ'ון צולע ואוחז בבטנו באמצע הלילה זה לא בדיוק מראה נורמטיבי. בזהירות ובנחישות צעדתי ואפיל הגעתי אל בית החולים מהר משחשבתי. אחר כך אני אגלה שמכאן, החלק הקשה כבר מאחורי.
אני לא יודע אם זו הייתה תחושת הביטחון שירדה במפגש הראשון עם האחות, או אם זה היה האופטלגין שהיא נתנה לי, אבל מכאן המצב השתפר פלאים: ראשית, הכאב נבלם, ואמנם הוא עדיין היה מורגש לאורך כל הזמן – אבל כבר יכולתי ללכת ולתפקד כמו בן אדם. שנית, דברים מהר מאוד התחילו לזוז. פגשתי רופא, קיבלתי מיטה, ונקבע לי תור ל-CT בטווח של שעה וחצי. פה ניצב האתגר השני שלי לסאגה זו: לשתות ג'ריקן שלם של נוזל ניגוד. זו לא משימה קלה כמו שזה נשמע, אבל אחרי שעה של עבודה באינטרוולים של עשר דקות, הצלחתי לסיים. אמנם היה לו טעם מאוד עדין וכמעט בלתי קיים, אבל אני יכול להרגיש אותו עד עכשיו. בגלל שהשתייה המרובה הזו דרשה ממני לצאת לביקור בשירותים כל כמה דקות, יצא לי להביט הרבה בסביבה, והרגשתי ממש חריג בנוף. רוב האנשים שהיו בשעה זו של המיון היו אנשים שמזלם לא שפר עליהם, והנה אני כבר כמעט מהלך בקלילות. דאגתי שאולי אני דמיינתי הכל ובעצם אין לי כלום, שהרי לא ייתכן שכאב של אפנדציט נרגע כל כך מהר, אבל מכיוון וכבר הייתי שם החלטתי כבר להישאר. שאר הבדיקות עברו כהרף עין, ועוד לפני שהספקתי לתפוס תנומה, קיבלתי את ההודעה: "יש לך אפנדציטיס חמור. אתה הולך לניתוח".
בתזמון מדהים, אחת החברות הכי טובות שלי הופיעה לתמיכה, וכמה דקות אחר כך, חבר שאבא שלי שלח עד שהוא יספיק להגיע. ניסיתי לשמור על נינוחות, במיוחד כשיש אנשים לידי שגם ככה דואגים, אבל בתוכי התחלתי להילחץ. לא בגלל שאני עומד לעבור ניתוח, אלא בגלל המשמעות שלו. השעה כבר הייתה כמעט צהרי יום חמישי, למחרת צפוי לי המבחן החשוב ביותר בסמסטר, וכמובן – האימון הראשון של האופן. שמעתי על אנשים שטיפלו בהם עם אנטיביוטיקה בלי ניתוח, אפנדציטיס זה הרי סוג של דלקת. הרופא לא אמר מילה, רק העביר את היד מעל הבטן, ובלי אפילו לגעת התקפלתי מכאב. אני הולך לניתוח.
אם לא עמדתי לפני ניתוח בהול, הייתי אומר שהקליטה שלי לכירורגית א' הייתה כיפית. כולם התייחסו אלי בנחמדות, ואני, אחרי שההבנה שמהמבחן אין לי מה לדאוג כרגע, התבדחתי עם הצוות הרפואי וחיכיתי בסבלנות לתורי.
זו הייתה המתנה די מייגעת, במיוחד כשהייתי על מיטה במסדרון ולא היה יותר מידי מה לעשות, אבל בחמש בערב, עד ששוב (!) הצלחתי לתפוס תנומה, העירו אותי: "תתארגן", אמרו לי, "תוך שלוש דקות יוצאים לחדר ניתוח".
בסדרות תמיד רואים את הסצנה המגניבה הזו, של צוות הרופאים גוררים את מיטת החולה אל חדר הניתוח וזה נראה מאוד מרשים נכון? אז מסתבר שלהיות האדם על האלונקה זה לא תענוג גדול, במיוחד כשאתה לבוש חלוק עם גב פתוח, ובמיוחד כשאתה מסוגל ללכת ברגל וזה היה חוסך חמישים אחוז מהזמן. אני חושב שההכנות האחרונות בתוך חדר הניתוח היו הרגעים הכי מצחיקים שהיו לי בכל אותו שבוע, עם התבדחות בלתי פוסקת עם הצוות הרפואי שם. האכזבה היחידה שלי היא שבספירה לאחור עד להרדמה, ניסיתי לשבור את השיא, שהוא להגיע עד חמש, אבל עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה כבר התעוררתי אחרי הניתוח בלי לדעת לאיזה מספר הגעתי.
לאורך הלילה התעוררתי ונרדמתי חזרה לפרקים בעוד הגוף שלי מנסה להתנער מההרדמה. האמת שזה היה די מלחיץ, כי פתאום פעולות מאוד פשוטות, כמו ללכת לשירותים, להשתעל, או אפילו לנשום עמוק, נהיות בלתי אפשריות וצריך כמו ללמוד אותן מההתחלה. בבוקר קמתי ערני ומחויך, סבי וסבתי היו שם, ואפילו הגיעו חבר'ה דתיים שבאו לעשות שמח לכבוד החג. הייתי בטוח שעוד שעה-שעתיים ואני בחוץ סוף סוף. מיהרתי לנסות ולסגור את הסיפור הזה מאחורי, אבל כשהרופאים הגיעו גילו שאחד הפצעים שלי עדיין מדמם הם החליטו להשאיר אותי עוד קצת כדי לוודא שהכל בסדר.
התבאסתי. מוד. אבל הייתי בטוח שעד הערב ישחררו אותי, מה שכמובן לא קרה. קצב הלב שלי היה גבוה מדי אז החליטו להשאיר אותי ללילה. ההחלטה הזו שברה אותי; הייתי עצבני, על עצמי, על העולם, על כל מה שלא גרם למצב הזה. הרגשתי כאילו כל דקה שאני שם היא דקה קריטית שאני מאבד, דקה שהייתי צריך להשקיע בלעבוד, ללמוד, להתאמן, ובכללי לא חסרות היו לי מטלות שהייתי צריך לעשות. נכון, על הרבה מאוד מהמשימות קיבלתי דחייה, אבל רציתי שזה כבר יהיה מאחורי. לא מספיק שאלו מטלות מלחיצות, גם תכף מתחיל עוד סמסטר, עמוס עוד יותר מקודמו.
המשבר הזה לא ממש נפתר, אבל עם אישור סוף סוף לאכול וכדור שינה, הצלחתי לישון מספיק בשביל לקום רענן ורגוע, והדיון הפנימי הזה יישמר ליום אחר. באותם צהריים, אחרי עוד דחייה של השחרור (הפעם בגלל גורם חיצוני), שוחררתי סוף סוף מבית החולים, ואחרי התרעננות קצרה בדירה שלי, נסעתי אל סבי וסבתי למנוחה. הכל היה טוב ויפה, רק שלי, מעצם היותי כה חסר סבלנות, היה דחוף להתחיל כבר את מה שנשאר מחופשת הסמסטר שלי "ולחזור לעניינים". תכלס, לא באמת נחתי אבל גם לא עשיתי יותר מידי, כי אפילו לשבת כאב לי. נאלצתי לצפות בתכניות שלי ללכת לים, ולחגוג יורדות לטמיון יחד עם חלון ההזדמנות לבצע את 18.1.
ועכשיו? ובכן, עכשיו סוף סוף החלטתי לנוח. אמם באיחור של שבוע, אבל זה עדיף על כלום. לפספס את 18.1 היה מבאס, ואני עדיין מודאג כי כנראה לא אוכל להשתתף ב-18.2, שזה יהיה ממש חרא, אבל כל עוד אני אלחם בזה, אני רק אעכב לעצמי את ההחלמה וארגיש רע תוך כדי. כל רופא שראיתי אמר לי את מה שהייתי אמור לדעת בעצמי: "תן לגוף לעשות את שלו. לך לפי איך שאתה מרגיש".
אז הנה אני, באופן רשמי בחופשת מחלה: נח, בולע סדרות בצפיית רצופה, ומתפנק לי על אוכל טוב וגם קצת ממתקים (כריות נוגט – כמה רעות ככה טעימות). אולי לא אספיק לבצע את 18.2, אולי אוכל לעשות אותו אבל בעצימות נמוכה יותר, אני באמת לא יודע, אבל גם הפעם הוכחתי לעצמי שכששחררתי מהלחצים ונתתי לגוף לעשות את שלו, גיליתי שאני חזק משחשבתי, אפילו כשאני חולה.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.