"לא רוצה להעליב אבל, לא הגיע הזמן להיות נשית?"
תגובה של אלמוני על סרטון שלי מבצעת הרמת דדליפט כבדה שהעלתי לפייסבוק. לאחרונה התפרסם מאמר אשר ביקר נשים אשר מתאמנות בקרוספיט, כינה אותן "גבריות" והמטיר ביקורת שלילית על ענף הספורט והמעורבות הנשית בו וגרר תגובות זועמות של מתאמנות קרוספיט מכל הארץ.
החלטתי לכתוב, לא תגובה, לא התלהמות ולא הבעת זעזוע עמוק מהכינוי השובינסטי והמגוחך לנשים "גבריות" אשר עוסקות בספורט, אלא פשוט רק לכתוב על מה זה קרוספיט בשבילי.
כל חיי זזתי, התעמלות קרקע, קפואירה, נבחרות ריצה בבית ספר, רכיבת סוסים, איגרוף (החוייה נגמרה אחרי שהבנתי שבאמת חוטפים מכות שם!), טיפוס קירות, טריאתלונים ועוד. כל חיי הייתי בכושר ובסיפוק המיוחד הזה שמגיע אחרי אימון. את הקרוספיט גליתי דרך בן זוגי דאז ובעלי היום דורון. הוא אימן במועדון קרוספיט רעננה ואני הייתי טריאתלטית תחרותית – השילוב היה בלתי נמנע ומהר מאוד מצאנו את עצמם מתזזים בין אימון קרוספיט לאימון רכיבה. התוצאות הגופניות היה ברורות מיד. הכושר הגופני עלה אבל בעיקר התחזקתי נפשית, רמות האנרגיות שלי עלו פלאים ופשוט הייתי שמחה. תפקיד לחימה פיקודי ותובעני בצה"ל קטע את העיסוק בקרוספיט עד לפני מספר שבועות. ועכשיו חזרתי לעניינים.
אז מה אני כל כך אוהבת בקרוספיט? אני אוהבת את הקווי מתאר של השרירים שלי ואני אוהבת את ההשתפרות מאימון לאימון. אני חושבת שזה הדבר הכי סקסי שקיים: להיות אישה חזקה ואני לא מבטלת שום יופי אחר או דעה שקיימת. זוהי רק דעתי האישית.
אני אוהבת את העובדה שהבנות שמגיעות לבוקס שלנו הן נשים חזקות ועם המון ביטחון עצמי. אני אוהבת את זה העובדה שקרוספיט הוא חוט השני בחייהן. זה לא רק ענף ספורט זוהי שאיפה בלתי פוסקת למצויינות בכל תחום. אני אוהבת את המבט המופתע בעיניים של מתאמנת חדשה שעושה סקווטים עם משקל כמה דקות אחרי שלמדה את התנועה.
אני אוהבת את זה שאני מגיעה לאימונים בהם גברים ונשים מתאמנים ביחד, כל אחד ברמתו אבל אין פה שום דיבור על מי יותר מהיר או יותר חזק א איך את בתור אישה לא מצליחה לעשות דברים מסויימים. אפילו פעם אחת לא שמעתי הערה או פידבק שלילי אני רואה גברים שעובדים עם נשות הבוקס על המאסל אפ שלהן ומעודדים אותן בעבודה מול משקל כבד.
אני אוהבת את זה שמאימון לאימון אני מבינה כמה אני חזקה ואני לא מדברת על הפן הפיזי, אלא כמה אני חזקה נפשית לסיים אימון מטורף, כבד, מתיש וכל פעם מחדש אני מופתעת מהעוצמות שלי בתור אישה.
בסופו של יום, אנחנו לא חייבות הסברים לאף אחד, לא צריכות להתחיל לריב, לא צריכות להתנצל. פשוט לא. הטוקבקים האלה? ישארו טוקבקים. אנחנו צריכות להמשיך להתאמן, היות מוקפות בקהילה אוהבת ומפרגנת ולהקרין את הביטחון העצמי החזק. הרי מריאן וויליאמסון אמרה: ש"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור. זה האור שבנו לא האפלה שבתוכנו שמפחיד אותנו יותר מכל."
הרי מה זה משנה מה אדם אחד חושב ואיזה מאמר הוא כותב? כנראה שהוא לא עושה קרוספיט.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.