הכל התחיל לפני שמונה חודשים תוך כדי טחינת סטייק מדמם באוסטרליה עם ויין וילסון (מנהל הפיתוח באחת מחברות החלב הגדולות באוסטרליה ). לויין ולי יש הרבה מהמשותף לשנינו בנות ששוחות בקבוצות תחרותיות, מספר מרתונים מתחת לחגורה ואהבה לספורט. ויין סיפר לי על מרוץ ה Tough Mudder שהשתתף בו, מה שגרם לי להצטרף לקרוספיט פתח תקווה, להתחיל לעבוד על כח ומוביליות ולהיות חלק מקבוצה נפלאה שתרוץ את המסלול בלונדון באפריל.
מכיוון שהחודש שוב הייתי צריך להגיע ל Down under עשיתי חיפוש מהיר ומצאתי שיש מרוץ מכשולים "בוצי" במיוחד שנקרא Mad Cow Mud Run. האוסטרלים הם עם של חייכנים, הדת העיקרית היא ספורט וה No worries זה הסיסמא שלהם. אז ברור שקפצתי על ההזדמנות שלחתי מייל לויין שאני "בפנים". ה MCMR נערך ב Shepparton אזור של חוואים (המערב הפרוע כלשהו). המסלול בעל 26 מכשולים "בוציים", שניתן ליצור מחפצים ששכיחים בחוות בקר ומהשקייה בלתי מבוקרת.
יצאתי מ Melbourne ל Sheppartone מרחק של 200 ק"מ לפנות בוקר, השמש עלתה, שלטי אזהרה מקנגרו שעלול לפוץ לך על הקאמרי ו Pharrell Williams אומר שאתה Get Lucky ולכן עליך להיות Happy.
נפגשתי עם ויין הכרות עם אשתו ובתו (שעשתה יום לפני זה את המקצה לילדים), וזנקנו עם הדבוקה של 08:40. התחלנו עם הקפת ריצה של איצטדיון הראגבי עם גזע על הגב, ומשם לעוד 25 מכשולים שכללו מיכלי מים, זחילה בבוץ, זחילה בתוך צינורות מים, קפיצה על צינורות, מעבר גדרות (חשמליות) ומעבר קירות זחילה מתחת לגדרות שמוצפות בבוץ, טיפוס על חבל, גלישה על יריעות פלסטיק מכוסות בקצף סבון שמתנדב מפעיל זרנוק מים ומרטיב אותך. טיפוס על ערימת שחת בגובה של 10 מ' וריצה של ק"מ שכל 50 מטר היה צריך לעבור לדלג מעבר לקוביית חציר. המסול המפותל עבר בין שדות מרעה, נחלים וחורשות אקליפטוסים. אחרי ק"מ היה מעבר מיכל מים וחצי ק"מ אחרי כן כבר זחלנו בבוץ והחולצות שלנו הפכו לשחורות..
חצי שנה של אימונים לקראת הטאף מאדר תחת דורון פרילוק הועילו רבות, האימונים שכוללים הדמייה של מעבר מכשול שכרוך בהפעלת כח, עלייה מטורפת בקצב הלב ומיד אחרי כן להמשיך לרוץ בקצב שיוט הביאו לכך ש Wayne ואני שמרנו על קצב אחיד. לקראת המחסום האחרון (טיפוס על רמפה בוצית) עקפנו קבוצה של בנות שפשוט נתקעו שם… ירדתי לכריעה והוריתי להן לטפס לי על הברך ולעלות על הכתפיים ואז התרוממתי (דורן תודה על אימוני הסקוואטים האין-סופיים) ודפתי אותן לסוף המכשול.
סיימנו מסלול של 12 ק"מ ו 26 מעברי מכשולים בשעה ורבע. על קו הסיום קבלנו פחית בירה ומדליה. תוצאת הסיום היתה טובה לגברים בעשור השישי (בהתחשב שהראשון במקצה העילית סיים ב 55 דקות). נשלחנו לתחנה שבה היו כבאים עם זרנוקי מים ששטפו את הבוץ ויצאנו לאכול ארוחת בוקר.
בקיצור, אם אתם בסביבה ויש לכם הזדמנות להשתתף באיזה מרוץ מכשולים – אל תהססו.
פיני רווה הוא קרוספיטר מושבע שמתאמן בקרוספיט פתח-תקווה.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.