קרוס-פאקינג-פיט.
בפעם הראשונה ששמעתי על קרוספיט, זה היה בעבודה. שמעתי על זה ממישהו בעבודה, בחור… גדול. והוא סיפר לי בכמה מילים על זה שהוא מאמן קרוספיט ושהוא חושב על יום אחד לפתוח מועדון משלו.הלכתי לאינטרנט ובדקתי מה זה קרוספיט, הבנתי שזה למתקדמים וממש, אבל ממש, לא קשור למצב הגופני שלי. שקלתי לכמה דקות להגיע לאימון נסיון אבל מהר מאד זנחתי את הרעיון.בפעם השניה ששמעתי על קרופיט, שנתיים אח"כ, זה היה כשאותו הבחור, דורון שמו, ביקש ממני לעזור לו עם איזה פרויקט משוגע שבו הוא לוקח כמה חברה ומאמן אותם לתחרות שנקראת Tough Mudder. בדקתי ברשת מה זה בדיוק Tough Mudder הזה, חשכו עיני, התקשיתי לנשום ואמרתי לעצמי "אין שום שמץ של סיכוי קלוש שאני מתקרב אי-פעם לאימון קרוספיט". במילים האלו בדיוק. והוספתי, בשביל הטעם הטוב, "על גופתי המתה".
בפעם השלישית ששמעתי על קרוספיט, דורון סיפר לי שהוא פותח מועדון משלו. בפתח תקווה מכל המקומות, אבל מכון קרוספיט אמיתי. עם רי (מתקן) מתכת ענק שבונים במיוחד בשבילו. וריצפה ומשקולות ושאר מתקני אימונים. אז בהתאמה לשבועה העצמית שלי מלפני כמה שנים, הרמתי את עצמי והגעתי לאימון נסיון. אימון ראשון בתחום ספורטיבי כלשהו מזה כמעט עשור. אחרי כמעט עשור וחצי שבהם אני בעיקר יושב מול מסך מחשב. זה היה נהדר! הרגשתי בחיים כמו שלא הרגשתי הרבה מאד זמן. הפעלתי שרירים ששכחתי שהם קיימים והפעלתי שרירים שלא ידעתי שהם קיימים. ובתוך כל הדברים האלה, ה"אבא" של המועדון (הם קוראים לזה "בוקס") עובר בין כ-ל המתאמנים (הינו שנים-עשר…) ומסדר יציבה, מתקן תנוחה של כף רגל, מושך זרוע לצד אחד ומספר איך בהידוק ישבן קטן, נקודת איזון המשקל עוברת מהגב התחתון לכל החוליות.
זאת הייתה חוויה מעוררת, מיוחד, מעניינת, כזאת שהשאירה אותי עם שרירים תפוסים בצורה מטורפת. יומיים אחרי כן חזרתי שוב פעם. תקראו לזה סדיזם, אבל זה באמת גרם לי להרגשה טובה. לא רק שחזרתי, חזרתי בהתרגשות קלה. והפעם לסדנת יסודות. שוב פעם דורון עבר בין המתאמנים, הפעם היינו עשרה, וסידר, ותיקן, וזרק מילה טובה והסביר והשגיח ודאג. הפעם על התרגילים הבסיסיים ביותר של קרוספיט, מה הטכניקה, איך להעצים אימון, על אילו שרירים עובדים ומה המשמעות ואלף ואחד דברים שרק שנים רבות של נסיון מעניקים.גם הפעם חזרתי הבייתה עם שרירים תפוסים קשות. עברו יומיים וחזרתי לחלק השני של סדנת היסודות. לא ממש הרגשתי מוכן למאמץ הפיזי, עדיין הייתי תפוס וחשבתי שאולי רצוי לתת לגוף מעט מנוחה, סך הכל, כבר שנים שלא התאמנתי. אבל העובדה שסדנת הייסודות הבאה מתרחשת שבוע שלם אח"כ ולי אין סבלנות להמתין, ניצחה. אז עשיתי. שוב היה כיף, שוב שרירים תפוסים, הפעם עם הרגשה של "הנה, או-טו-טו והגוף שלי גדל ומתעצב. אני כבר מתאמן קרוספיט מקצועי, עשיתי סדנת יסודות ואני מכיר את כל התרגילים החשובים. מעכשיו יהיו רק וריאציות קטנות על כל התרגילים שלמדתי!".
טעיתי. טעיתי בגדול. אני משוכנע שהחברה של קרוספיט היו יכולים ללמד את האינקיזיציה הספרדית דבר או שניים בנוגע לחדשנות בתחום העינויים.באימון הרביעי לימדו אותי מה זה הליכת חקלאי. לוקחים שני מוטות ששוקלים כל אחד 300 קילו (ככה זה הרגיש…), שמים על כל אחד מהם שתי דיסקיות של טון וחצי (בערך), ואז, בשביל הכיף, אמורים להרים אותם וללכת 80 מטר. שלוש פעמים. לא, לא הצלחתי לעשות את הכל. באמצע החלפתי למשקולות שאפשר להחזיק יותר בקלות. יש גבול.ואז, באימון החמישי, הם התחילו לקרוע לי את התחת באמת. מחר אני אחזור לאימון השישי שלי. אחרי האימון העשירי אני אפסיק לספור. זה כבר אומר לי שאני מתאמן אמיתי. יש לי עוד זמן והרבה מאמץ עד שאני אצליח לעשות מתח כמו שצריך, או קפיצות בל כפולות. אבל דבר אחד כבר בטוח, אני בפנים ואני שם בשביל להשאר.
ינעל העולם.
רונן ברלינר הוא קרוספיטר בתחילת דרכו ומתאמן בקרוספיט פתח תקווה.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.