כמו חסר מזל אמיתי, שבוע לפני תחילת ה-open שכבתי בבית חולה, כשהתנועות היחידות שעשיתי היו נסיעות לרופא, לחיצה על כפתורי שלט הטלוויזיה ולעיסת פחמימות ששייכות יותר לשותפים שלי לדירה.
לפספס שבוע שלם של אימונים זה רע. לפספס שבוע שלם לפני ה-Open זה אפילו רע יותר. אבל הכי רע זה לעשות ת האימון הראשון של התחרות כאימון ראשון ישר אחרי שאתה מחלים. בטח כשזה לא היה בתכנון. כשהגעתי לבוקס הייתי בטוח שאני הולך לעשות את האימון הרגיל במשקלים קלים יותר כדי לעדכן את הגוף שלי שאנחנו חוזרים לשגרה. אבל אז התברר שיש אופציה לעשות את האימון של ה-open ממש עכשיו.
הבחירה שלי הייתה לעשות אותו עכשיו או לחכות למחר ולעשות אותו ב-7 בבוקר באופן ג'ים. בלי לחשוב פעמיים שיניתי את השעון המעורר והתחלתי להתחמם לקראת ה-30 דאבל אנדרס וה-15 סנאצ'ים שהפכו לאט לאט לקלינים עם פוש פרס.
תרשם ל-Open הם אמרו, זה יהיה כיף הם אמרו
לפני שישה חודשים נכסתי לדרך החיים של הקרוספיט, ועד עכשיו אני יכול להגיד שהאימון הראשון של ה-open היה הכי קשה שעברתי. היו הרבה אימונים שהכוח נגמר בהם ושרבתי עם המוח שלי לגבי המשכיות האימון, אבל במקרה הזה אני לראשונה הרגשתי משהו אחר. אולי המוטיב התחרותי מוסיף איזו אווירה שונה, אולי זו הכאפה הזאת שקיבלתי כשניגשתי למוט עם "בסך הכל" 35 קילו אבל אחרי 30 דאבל אנדרס הוא הרגיש כמו-65 ואולי זה כי לא התאמנתי שבוע שלם לפני. אני לא באמת יודע מה הסיבה אבל האימון הזה הוציא ממני הכל. רוצה לומר אפילו יותר מדי.
78 חזרות. זו התוצאה הסופית. רק לשם ההשוואה, המקום הראשון בעולם עשה 450. בתחרויות אחרות כבר בטח הייתי מתבאס וחושב על כמה שאני לוזר. אבל כאן זה שונה. המוח של הקרוספיט מנתב אותי ישר למחשבה הזאת של לפני חצי שנה הייתי עושה אולי חזרה אחרת, ולפני שלושה חודשים הייתי עושה אולי 40 ולפני שבועיים הייתי עושה 76. אז אמנם אני נמצא במקום 35,745 בעולם – אבל לעומת רן של לפני חצי שנה אני במקום הרבה יותר גבוה. אני יודע שאני לא אהיה ריץ' פרונינג, אבל היי, אני לא בטוח בכלל שאני רוצה.
נתראה אחרי ה-14.2.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.