באימונים שלנו אנחנו מונעים מחוקים שונים אשר יוצרים לנו סדר. האימונים בנויים בצורה מסוימת, עם סכמת חזרות מסוימת, במסגרת זמן כלשהי. לצופה מן הצד אשר נכנס למועדון ורואה אימון לראשונה, יהיה קשה לראות את הסדר הזה. ייתכן שאף המתאמן המנוסה אשר לא רואה את הסדר מול עיניו שלו, לא יוכל להרכיב אותו בעצמו. הסדר הזה נובע ממספר חוקים שמועברים לנו בתוך קירות הבוקס, אבל אינם מוגבלים לשם.
דברים פשוטים כמו סידור הפלטות על המוט לפי משקלן, כאשר הפלטות החיצוניות ביותר הן תמיד הקלות ביותר, הימנעות מזריקת מוט ריק על הרצפה או עבודה בצמצום הציוד שלך מתוך כבוד לאחר – שימוש בפלטה של 20 קילו במקום שתיים של 10, או לחלוק ארגז במהלך מטקון עם חבר למרות שזה יעכב אותך, הם חוקים לא כתובים אשר מונהגים כמעט בכל מקום.
אומנם לא כל אחד מהחוקים ללו תמיד יהיו תקפים: לא תמיד תאלץ להתאמן בצמצום ציוד, או שהרבה יותר קל להעמיס הרבה פלטות קטנות מאשר להפשיט את המוט. אבל אנו נוהגים בהם מכיוון שהם יוצרים לנו טקסיות מסוימת באימון שלנו, טקסיות שבתורה יוצרת סדר. כאשר דברים מתבצעים באופן מסודר, שאנחנו יכולים לקרוא ולהבין, אנחנו מסוגלים לבצע אותם, או למעשה לבצע אותם בהצלחה בכלל.
בראיון מלפני מספר שנים, סיפר ג'ייסון קאליפא, האלוף משנת 2008, כי הוא משתמש במה שהוא קורא לו "מנטליות ה-AMRAP". באותו האופן שאתה נכנס לאימון ויודע שעלייך להקדיש פרק זמן מסוים לאמון שלך, ככה הוא אוהב להתייחס לאספקטים שונים בחייו. "20 דקות AMRAP לשחק עם הילדה", הוא מספר. אנחנו חיים בתקופה שבה נדרש מאתנו לעשות המון דברים במקביל, והפיצול הזה הורג את היכולת שלנו לבצע בכל אחד מהתחומים הללו בנפרד. אז במשך פרק זמן קצוב, הוא מקדיש את עצמו אך ורק לדבר אחד. לא העסק, לא הטלפון – רק לשחק עם הילדה.
אך המסרים שאנחנו יכולים לקבל מהאימונים שלנו לא מוגבלים רק לסכמות זמנים שונות. משפטי המוטיבציה השונים שאפשר למצוא בכל עמוד אינסטגרם אומנם פונים בעיקר למטרות אותם אנחנו מציים במסגרת האימונים, אך הן נכונות לגבי כל דבר בחיים, יהיו אלה מערכות יחסים זוגיות או מטרות בעבודה.
לא רק הפעולות אותן אנחנו מבצעים הן פונקציונליות ושימושיות בחיי היום-יום, אלא גם המנטליות והערך הנפשי שיש באימונים הללו. המחשבות שאנחנו מתמודדים איתם במהלך אימון, אם זה ההתמודדות עם כאב ("Embrace the Suck") והרצון העז לפרוש, או התגלית הפתאומית שבה אנחנו מסוגלים לפתע לבצע את מה שעד עכשיו לא יכולנו (מאסל-אפ ראשון), הן כלים שאנחנו יכולים להשתמש בהם בכל מקום, בדיוק כמו שהתנועות אותן אנחנו מבצעים הן תנועות מהחיים עצמם.
אתגרים אינם מוגבלים רק לקירות הבוקס, והם מעולם לא היו מוגבלים בהם. הקושי האמיתי נמצא מחוץ לו. המועדון, כמו מעבדת חיים אשר בוחנת את הכול בצורה מבוקרת ואמפירית, רק מראה לנו כיצד גישות שונות להתמודדות עובדות. בסופו של דבר, לפעמים, הדרך היחידה להתקדם היא פשוט להרים את המשקל הזה.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.