כאשר אנו חווים חרדה אפילו קלה במהלך פרזנטציה חשובה או משחק חשוב (ספורטאי) ואז ימים או אפילו שבועות לאחר מכן חושבים על הסיטואציה הזו, אנו עלולים לחוות את אותה חרדה באופן ישיר מהמחשבות הללו. המשימה עצמה וגם המחשבה על המשימה הופכות להיות איתות לאותו רגש. זה גורם לנו לנסות ולשלוט על החוויה הפנימית (מחשבה/רגש) ובאופן מכוון להקדיש מאמץ בכדי להימנע מאותה חוויה. למרות שמחשבות ורגשות הם מצבים סובייקטיביים חולפים, אנו נוטים להגיב למצבים חולפים אלו כאילו הם מציאות קיימת שצריך לתת לה פרשנות ושיפוט: רע/טוב, מקובל/לא מקובל. כתוצאה מהשיפוט הזה (של רגש ומחשבה שהם מצבים חולפים) אנו מבצעים בחירות ופעולות שאמורות לעזור לנו להימנע מאותן חוויות פנימיות שהשיפוט שלה הוא שלילי.
דוגמא לכך היא מתאמן קרוספיט שנמנע לטפס על החבל עקב נסיון עבר שהיה לא נעים במיוחד או שחקן כדורסל שהופך לפחות אגרסיבי נמנע מלקלוע לסל ואפילו מבקש לרדת לספסל בתגובה לחרדה או למחשבות שליליות בלתי נשלטות. התהליך הנ"ל נקרא "הימנעות מחוויה"- חרדה, כעס או תסכול שעלולים להופיע לפני תחרות או משחק עלולים להיות מלווים במחשבה כמו "אני מתוח מדי בכדי לעשות את זה היום" מה שעלול להוביל להחלטה להימנע מהתחרות/משחק. התנהגות זאת היא תוצר ישיר של מחשבות ורגשות והיא לחלוטין לא בחירה או פעולה שיושבת בקנה אחד עם מטרותיו ושאיפותיו של האינדיבידואל. אמירות כגון "אני לא יכול לעבוד עם הבנאדם הזה הוא אידיוט" או "נמנעתי מלקלוע לסל כי הביטחון העצמי שלי ירוד היום" משקפות אנשים שמשתמשים בתהליך הפנימי שלהם להסביר ולהנחות את הבחירות ההתנהגותיות שלהם.
מטרת ההתנהגויות שהן התוצאה של "החוקים" הפנימיים הללו היא להפחית חוויות פנימיות כגון תסכול, כעס וחרדה. הצד השני של הספקטרום הזה הוא התנהגות שמה שמנחה אותה הוא ערכים ומטרות ארוכות טווח. התנהגות כזאת תוביל אדם להגיע לפגישה אפילו אם הלקוח התייחס אליו בגסות והכעיס אותו, לעבוד בהתמדה בכדי לשפר מיומנות ולחוו בהשלמה את הכאב והשעמום הכרוכים בשיקום מפציעה. התנהגות כזאת היא קריטית לכל מי שמקנה חשיבות למטרות ארוכות טווח על פני סיפוק מיידי. ולכן יש לעבוד ולקדם גם את ההתנהגות התחרותית ברגע האמת וגם התנהגויות-מונעות ערכים החשובות למען אימון, תרגול, התפתחות אישית ופיתוח יכולות עלית.
הגישה היא לגרום לספורטאי לקבל בהשלמה מלאה את החוויות הפנימיות שלו, לא משנה מהן, ובאותה נשימה למקד את התנהגויות הספורטאי לקונטקסט היאה לניווט אפקטיבי דרך הסיטואציות המשתנות של החיים בכדי שיוכל להתמקד באופן מלא בפעילויות והמטרות הכי חשובות לו. ז"א בניגוד לגישה מסורתית יותר, לא להתמקד רק בטיפוח של התנהגות תחרותית אלא לטפח גם תחרותיות גם יכולת קבלת החלטות רציונאלית גם פתירת בעיות וטיפול בתהליכים התנהגותיים הקשורים לחיי היום יום של הספורטאי. אף ספורטאי הוא לא רק ספורטאי, ולכן הוא צריך להתמודד עם סוגיות החיים השונות. לחלק מסוגיות אלו אין שום קשר לתחום העיסוק שלו אך באופן עקיף הן משפיעות על ביצועים תחרותיים בכך שיש להן אפקט על יעילות אימונים ועל מע' יחסים עם קולגות.
הגישה היא להשתמש בעקרונות של: מיינדפולנס, קבלה ומחויבות בכדי לשפר ביצועים כאשר התהליך מורכב מההבאים:
- מודעות וקשיבות לא שיפוטית מרגע לרגע – מיינדפולנס.
- קבלה של תהליכים פנימיים כגון מחשבות רגשות ותחושות של הגוף (הטבעיות לחוויה האנושית)
- נכונות והסכמה להישאר בקשר עם החוויות הפנימיות הללו.
- מיקוד הקשב בפעולות ובחירות שישרתו הישגים אישיים וערכי חיים. (התחייבות)
כאשר הנ"ל מושגים אצל אדם ישנה תוצאה זהה לקונספט של "זרימה" המוגדרת בפסיכולוגיה כחוויה סובייקטיבית של קשב גבוה, הנאה ומודעות עצמית אך לא מאומץ אשר יכולה להתרחש במשך ביצוע פעיל של משימה מאתגרת. ניתן גם לתאר מצב זה כ"מיזוג של פעולה פיסית ומודעות" אתלטים תיארו את מצב הזרימה כמצב בו יש תנועות גוף אוטומטיות מוח נקי ממחשבות ורגש ומודעות סביבתית מאוד גבוהה. מצב זה של זרימה הוא מצב אופטימאלי למיצוי פוטנציאל האתלט.
בני אדם לא מפסיקים לחשוב להרגיש ולחוש את הגוף. יחד עם זאת אומרים לנו מגיל צעיר שאנחנו לא צריכים להרגיש חלק מהמצבים הטבעיים הללו וצריכים לצמצם ולהפחית את המחשבות השליליות, לעצור את הדמעות ולהתעלם ממה שהגוף אומר לנו. למרות מאמצינו לדכא אותם החוויות הטבעיות הללו ממשיכים וימשיכו להופיע כחלק בלתי נמנע של קיום אנושי. אם כך האם הם כל כך רעים? האם הם חייבים לעמוד בדרכנו ולהיות בעלי השפעה כל כך חזקה עלינו? לפי הקונספציה של ערך הרגשות לתפקוד האנושי ישנה תיאוריה שגורסת שאינדיבידואלים שנשארים בקשר עם הרגשות שלהם(לא משנה איזה רגש) ויכולים להגיע למודעות מלאה לחוויה הרגשית שלהם, להבין את משמעות הרגש, להשתמש באינפורמציה הנובעת מהרגש ולנהל את החוויה לפי ההקשר במציאות, יכולים להגיב יותר באפקטיביות ולהגיע להישגים טובים יותר. לעומת זאת המאמץ לרסן, להימנע או להגביל את חווית הרגש גורמת לתוצאות קליניות שליליות: אִינְהִיבִּיצְיָה רגשית מגשרת בין האינטנסיביות של הרגש לבין סטרס וחרדה. מה שמעניין הוא שלא האינטנסיביות של הרגש שגורמת לחרדה אלא מידת המאמץ שאדם משקיע על מנת להחליש או להימנע מהרגשות הלא רצויים הוא זה שגורם למצוקה.
במקום לנסות לשלוט או להפחית חוויות פנימיות בכדי לתפקד באופן אידיאלי הגישה היא להבליט גישה קשובה לא שיפוטית מודעת ומקבלת של חוויות קוגניטיביות רגשיות וסנסוריות.
איך עושים את זה?
במאמר הבא!
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.