Register

A password will be e-mailed to you.
[adrotate group="1"]

ספרו של של ד"ר טל בן שחר "באושר ובאושר" דן, באופן לא מפתיע, בשאלת האושר. ואם להיות ספציפיים יותר, בשאלה כיצד ניתן ללמוד להיות מאושר.

"כשהייתי בן שש עשרה זכיתי באליפות הסקווש של ישראל", מספר בן שחר, "האירוע הזה מיקד וחידד את נושא האושר בחיי. במשך שנים האמנתי שהזכייה בתואר תסב לי אושר ותפיג את תחושת הריקנות שליוותה אותי חלק מהזמן. במהלך חמש השנים שהתאמנתי לקראת האירוע הרגשתי שחסר בחיי משהו חשוב- משהו שכל הקילומטרים שרצתי, כל המשקולות שהרמתי, כל נאומי המוטיבציה העצמית שהשמעתי לעצמי שוב ושוב במוחי, לא סיפקו לי. אבל האמנתי שזו רק שאלה של זמן עד אשר ימצא ה"משהו החסר" את דרכו אל חיי. בעיקרו של דבר נראה לי ברור שהמאמצים הנפשיים והגופניים נחוצים לזכייה באליפות. הזכייה באליפות היתה נחוצה לי כדי שתהיה לי תחושה של הגשמה עצמית. ההגשמה העצמית נחוצה לאושר. לפי ההגיון הזה פעלתי. ולמען האמת, כשזכיתי באליפות ישראל, לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה, והייתי מאושר מעל ומעבר לכל דמיון. אחרי התחרות האחרונה יצאתי עם משפחתי ועם ידידים לחגוג בצוותא. הייתי בטוח שהאמונה שליוותה אותי במרוצת חמש שנות הכנה- שהזכייה בתואר תביא לי את האושר- היתה מוצדקת. שהמאמצים הקשים, הקושי הגופני והרגשי, השתלמו. אחרי ליל חגיגת הניצחון הלכתי לחדרי. ישבתי על המיטה ורציתי להתענג עוד פעם אחת לפני שאלך לישון, על תחושת האושר העילאי. פתאום, בלי שום התראה, פגה השמחה שהסבה לי התגשמות פסגת מאווי ותחושת הריקנות שבה. הייתי מבולבל ונפחד. דמעות השמחה שהזלתי רק לפני כמה שעות התחלפו בדמעות של מצוקה ואוזלת יד. מפני שאם אני לא מאושר עכשיו, כשהכל לכאורה נפלא, איזה סיכוי יש לי להישאר מאושר לאורך זמן? ".

שוק חשמלי בטאף מאדר

תודו שזה נשמע לכם מוכר. הרי מי מאתנו לא חווה את "ההתרסקות" הזאת אחרי הפיק של תחרות מטרה או יעד ספורטיבי שהצבנו לעצמנו?

כשבאתי לכתוב את הפוסט הזה תכננתי לספר על החוויות תחרות "טאף מאדר" השנייה של המשלחת הישראלית הראשונה לאירוע המכשולים הקשה בעולם. עברו כבר כמה שבועות מאז ששבנו מהתחרות שהתקיימה הפעם בצפון לונדון, וזה הרגיש כמו זמן טוב להסביר, לכם ולעצמי, את כל מה שהיה שם. אבל גיליתי שזה פחות בוער בי. גם לספר על הרגעים המיוחדים שחוויתי במקצה האולטרה אוורסט השני שלי במירוץ המדרגות בחיפה, הרגיש חשוב אבל לא דחוף, וזה לא קשור לעובדה שגם זו הייתה חוויה משמעותית ורגע ספורטיבי חשוב עבורי.

מה שבאמת רציתי לדבר עליו, הוא התחושה שהופיעה, ולא בפעם הראשונה, כש-15 השעות של טיפוס על הר הכרמל היו מאחוריי. התחושה שגרמה לי לבחור לכתוב הפעם על הריקנות של הבוקר שאחרי ולא על ההתרגשות מהרגע שלפני או מהקושי והסיפוק בשעות הרבות של ה"תוך כדי".

תחרות המטרה מוצבת תמיד כמגדלור באופק שלנו, היא זו שמזינה אותנו בדלק המוטיבציה. במשך שבועות, לרוב אפילו חודשים, אנחנו מתאימים את שגרת חיינו לקראת התחרות ולמען לו"ז האימונים. אבל מה קורה בשעות אחרי המקלחת, אחרי שהאדרנלין יורד? האם יש  דרך להימנע מתחושת הריקנות שבן שחר מדבר עליה?

ברור שהתשובות לשאלות האלה מורכבות ושונות אצל כל אחד ואחת מאיתנו. עם זאת, חוט השני המחבר את כולן מדגיש מספר עקרונות שכדאי לזכור:

  1. חשוב להנות מהדרך. אם אתם מוצאים את עצמכם קמים בכל בוקר להתאמן רק לשם התחרות שבאופק ולא מפיקים הנאה מהשגרה עצמה משהו לא עובד. באידיאל, ספורט תחרותי (בין אם ברמה מקצועית או חובבנית) צריך ללוות אתכם כל חייכם. לא טוב לכם באימונים? משהו צריך להשתנות. שווה לבדוק אם התוכנית נכונה לכם, אם אתם ישנים מספיק ואם נכנסתם למצב של אימון יתר. ייתכן גם שהמטרה שבחרתם "גדולה עליכם" בכמה מידות וכופה תוכנית אימונים שאינה מתאימה.
  2. הציבו יעדי ביניים. קשה מאוד לכוון לתחרות שרחוקה מספר רב מידי של חודשים מהמקום שבו אתם מצויים כעת. כדאי להציב בדרך יעדי ביניים שישמר אותנו מפוקסים ויהיו גם מדד טוב להתקדמות שבדרך. והכי חשוב, תהנו מהם!
  3. נסו לחשוב על היום שאחרי. כדאי לבצע סוג של סימולציה עם עצמכם. כמו שאתם מדמיינים את עצמכם בנקודות שונות בתחרות ובחצייה של קו הסיום, שווה לעשות עבודה בדומה עם דגש על ערב התחרות והיום שאחרי. סביר להניח שהדבר לא יעלים את התחושה אך ייתכן שירכך אותה כשתסתכלו לה בעיניים.
טיפוס לילי במעלה הכרמל במירוץ האולטרה אוורסט בחיפה

טיפוס לילי במעלה הכרמל במירוץ האולטרה אוורסט בחיפה

ובחזרה לבן שחר: בספרו הוא מניח שאושר הוא שילוב של הנאה עם משמעות. לשם ההמחשה, הוא משתמש בדוגמה מתחום התזונה ומציג מודל הקרוי "ארבעת ההמבורגרים" – לא ארחיב אך זוהי בהחלט קריאה ממולצת. אז, איך מיישמים את המודל או את ההנחה של הד"ר בתחום הספורט התחרותי? הסוד הוא להתמקד ב"כאן ובעכשיו". הגעה ליעד הספורטיבי או למטרה שלנו לא בהכרח תביא אושר (עיין ערך פתיחת הפוסט הזה). שלא תבינו שאני חושב שלא צריכה להיות מטרה באופק, אבל היא לא צריכה לטשטש את החשיבות של מטרת העל האמיתית. והמטרה היא ליהנות מהשגרה העכשווית. מתוכנית האימונים והדרך אל היעד, שחייבת להיות מרגשת ומעצימה לא פחות מהיעד הסופי. ואולי אפילו יותר.

עם או בלי קשר לכל 746 המילים האחרונות, אני מצרף את הסרטון שמסכם את המסלול של המשלחת הישראלית השנייה לטאף מאדר בצפון לונדון. כי למרות ירידת המתח המבאסת משהו של הבוקר שאחרי, גם הרבה בקרים אחרי האירוע הזה עדיין נותנים לי סיפוק גדול מההתרפקות על מה שהיה שם…

עד האתגר הבא….

תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X