שרה (59) ודייויד (62) לנסמן הם ההוכחה הניצחת שקרוספיט ניתן להתים לכל אחד. לכל אחד מהם רקע ספורטיבי משלו: דייויד התאמן בענפים שונים בצעירותו בדרום אפריקה, ושרה בעברה השתתפה בקורסי נשים של סטודיו סי, אך בשנים המאוחרות לחייהם הם לא הצליחו לשמור על פעילות גופנית רצופה, עם הילדים והעבודה. דייויד מדי פעם היה מתאמן בחדר כושר, אבל זה שיעמם אותו והוא לא הצליח להמשיך להתאמן לאורך זמן. ומלבד הקשיים שכל אדם מכיר בצורך לקום להתאמן, שניהם חירשים.
קהילת החירשים בישראל כוללת כ-700 אלף חירשים, כבדי שמיעה ומתחרשים. מתוכם, רק כ-15 אלף משתמשים בשפת סימנים כחלק מתרבות החירשים. הדרך הטובה ביותר עבור חרשים לתקשר אחד עם השני היא באמצעות שפת סימנים ולכן הקהילה קטנה ומלוכדת, כזאת שכולם מכירים את כולם. את השיחה שלי עם שרה ודייויד תירגם נדב, הבן שלהם, מהבעלים של קרוספיט כפר סבא.
"לפני כמה שנים היה לי בעיות בגב והוא היה נתפ כל 3-4 חודשים ולא הייתי מצליח לזוז. זה לא קיים יותר" | דייויד לנסמן בפעולה.
קריירת הקרוספיט של נדב התחילה ב-2010, אצל עומרי פלד בהרצליה. דייויד היה מגיע לראות אותו מתאמן ומתחרה ולאחר מכן התאמן תקופה בעצמו בקרוספיט הזאבים של ג'וני וולף. הוא הצליח ללמוד את התרגילים בעזרת הצפייה באחרים מבצעים את התנועות. הפעם הראשונה של שרה הייתה באימון משפחות בודד שעשו בקרוספיט הזאבים ב-2012, אליו הם לקחו גם את יערה, האחות הקטנה, שגם היא התאמנה לפני כן בהרצליה. שרה בהתחלה לא האמינה שהיא תצליח, אבל נדב שיכנע: "'איימתי' עליה שכשהיא תהיה מבוגרת היא לא תוכל לקום מהמיטה".
בתור רקדנית בעברה, התנועה הייתה חשובה לה מאוד. בצעירותה היא רקדה בלהקת הבלט "קול ודממה", המשותפת לחירשים ושומעים. "הכוריאוגרף היה מסתובב עם מקל מטאטא ומכה ברצפה לפי הקצב", ואת הויברציות מכך היא יכלה להרגיש בגוף וידעה מתי לזוז. "זה מאוד שונה מקרוספיט, אבל אני אהבתי מאוד את הריקוד".
שרה ודייויד מלווים את נדב בקרוספיט כפר סבא מהרגע הראשון. בתחילת העסק, קרוספיט כפר סבא היו מעבירים אימונים בספורטק כפר סבא וההורים היו מגיעים כדי להראות תמיכה בעסק. "תמיד כשמגיע מתאמן חדש שחושש אני אומר לו שאבא שלי מתאמן פה, והוא בן למעלה מ-60", מספר נדב, "הרבה מאוד אנשים רואים אותם והם מהוום להם השראה ומוטיבציה. מתאמנים אוהבים לראות אותם."
שרה לנסמן.
בתחילה הם היו מגיעים לאימונים של נדב, לא בגלל מגבלת השפה, אלא כדי להיות מחויבים לאימון. הם רגילים להיות חירשים, המטרה האמיתית שלהם הייתה לשמור על הבריאות וזה יכל להיות בכל ענף. "קרוספיט כרגע מתאים לי בגלל הגיל וזה מכיל הכל", מספר דייויד, "לפני כמה שנים היה לי בעיות בגב והוא היה נתפס כל 3-4 חודשם ולא הייתי מצליח לזוז. זה לא קיים יותר". הם כבר מזמן לא בודקים מי המאמן, ומתקשרים עם כל המאמנים בארבע עיניים אחרי שהקבוצה מתפזרת לעבודה.
כשומע בבית חירש, שפת האם של נדב היא הסימנים. לכן, הוא תמיד מדבר היה עם הרבה ידיים. "זה עוזר לאנשים להבין יותר טוב מאשר רק להגיד 'תעשה יותר את זה'. חוץ מזה שעם חירשים אתה לא יכול לעמוד מאחוריהם: אתה תמיד צריך לייצר קשר עין, אתה תמיד עומד בזווית שאתה יודע שרואים אותך. אחד הדברים שמאפיינים קבוצת חירשים זה שאתה לא יודע מתי אדם התנתק מהשיחה וחזר אליה. אם הוא סובב את הראש ולא ראה אותך, הוא פשוט לא יודע מה היה בשיחה קודם. ולכן, כשאתה מדבר אתה תמיד צריך לתת רקע קודם. תמיד צריך לחשוב שאין לו מושג מה קרה עד עכשיו. זה לפעמים מעצבן אבל זה חשוב בעיקר באימונים שבהם יש הרבה אנשים ברמות שונות. זה מאוד עוזר למתחילים שאין להם רקע בכלל."
תודעת הספורט במשפחה נטועה עמוק, ובילדותו לקחו את דייויד לראות משחקים של שומעים. אביו של דייויד היה שחקן הוקי שדה, ואחיו היה זורק דיסקוס. כל המשפחה עסקה בספורט באופן כלשהו, ונוסף על עבודתו כמנהל חשבונות משמש דייויד גם כסגן נשיא של הועד האולימפי לחירשים ומתמקד בעיקר פיתוח הנוער. דייויד אמין שחירשים יכולים להשתתף ברוב ענפי הספורט, למעט דברים שדורשים מוזיקה או שיווי משקל. הבעיה האמיתית, לטענתו, היא בשילוב עם שומעים. "בספורט צריך לקבל החלטות בחלקיק שנייה, והחירש לא יוכל להגיב בזמן למישהו שנמצא מאחוריו. בשנות ה-90 היה שוער חירש בפועל תל אביב, אבל הוא יכל לעשות את זה כי השופט עומד בסוף המגרש ואין מאחוריו אף אחד." הקושי האמיתי עבור חירשים הוא בענפים בהם אין קשר עין עם המאמן בזמן אימונים, כמו ריצה. הצורך לעצור ולהסביר תוקע את האימון. "בקרוספיט הבעיה הזאת נפתרת בכפר סבא כי המאמנים כבר יודעים לטפל בזה".
הלנסמנים גם רושמים התקדמות הדרגתית לאורך השנים. דייויד בהתחלה לא היה מסוגל לקפוץ על גובה מאוד נמוך והיום הוא קופץ על ארגז (Box Jump) בגובה הרשום, ושרה יכולה לרוץ יותר טוב עכשיו. הם מספרים שכשהם טיילו ביער השחור בגרמניה, הם הלכו 20 ק"מ ביום אחד, 15 ק"מ רצוף, והם יכלו להתמודד עם ההליכה. "בעבר לא יכולנו, אבל עכשיו כן".
יש לכם עוד סיפורי קהילה מעוררי השראה? מוזמנים לכתוב לנו!
צילום בכתבה: אור גליקמן.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.