Register

A password will be e-mailed to you.
[adrotate group="1"]

כולנו חווינו בשלב כזה או אחר בחיינו פציעה שקשורה לפעילות הספורט בה אנו עוסקים. בין אם זה הכאב בברך, הכתף המציקה או הגב תחתון , כולנו היינו שם במקום המבאס הזה. להיות פצוע זה לא כיף ואני חושב שכולנו יכולים להסכים עם זה. מהמחקר עולה שאחד הדברים המרכזיים במניעת פציעות הוא ניהול עומסים נכון. בגדול, אם נעשה יותר מדי מפעילות מסוימת וללא הכנה מתאימה הסיכוי לפציעה עולה, אם נעשה פחות מדי כנראה שפשוט לא נשתפר. לכן כמו כל דבר אחר בחיים המינון צריך להיות איפשה באמצע. טים גבט, מומחה עולמי בתחום שיפור ביצועים ספורטיביים ומניעת פציעות, קורא לאזור הזה ה-Sweet spot. מי שמתעניין בנושא אני ממליץ לקרוא את הפרסומים שלו בנושא (Windt & Gabbett, 2016).

נתחיל מתרחיש מוכר:

מטפל\מאמן: איך אתה מרגיש?
ספורטאי: האמת, לא משהו
מטפל\מאמן: אתה מתאים את האימונים שלך כמו שדברנו?
ספורטאי: כן..אממ..לא ממש
מאמן\מטפל: …
ספורטאי: ..
*מוות איטי*

העניין הוא כזה – ידיעה היא לאו דווקא הפתרון. זה שהספורטאי מבין מה הוא צריך לעשות, לא אומר שהוא באמת יעשה את מה שצריך על מנת לנוע או להחלים מפציעה. ניהול עומסים והבנה של ביו-מכאניקה היא הכרחית, כמו בחירת תרגילים ובנייה הדרגתית של עומס, אך צריך להוסיף למשוואה מרכיב משמעותי נוסף והוא מה שקורה בין האוזניים שלנו. אנחנו צריכים להיות מוכנים לאפשרות שטיפול בפציעה הוא לא רק פיזיולוגי מטבעו, אלא גם פסיכולוגי וחברתי. כל עוד המתאמן\מטופל מגיע עם הראש שלו ולא רק האיבר הפצוע (דמיינו כתף שמגיעה לטיפול.. מוזר), אז אנחנו צריכים לקחת גם את זה בחשבון. מתבקשת השאלה מהם המרכיבים הפסיכולוגיים והחברתיים שמעלים את הסיכון לפציעות וספורט ו\או את ההחלמה מהן כאשר מדובר בספורטאי הפצוע.

תמיכה חברתית

מחקרים מראים שתמיכה חברתית היא משאב חשוב מאוד הן בהיבט הבריאותי הכללי ובטח שמדובר במניעה והחלמה מפציעות ספורט. מערכת תמיכה חברתית כוללת את המאמן, החברים לקבוצה, שותפים, בן\בת הזוג, חברים וקרובי משפחה שכולם הם חלק מרשת מהתמיכה הרגשית שלנו. האנשים האלה הם שם עבורנו אותנו מדי יום, דואגים לשלומנו ואתנו ברגעים הטובים יותר וגם ברגעי המשבר (Nor & Anizu, 2001). תמיכה חברתית טובה יותר נמצאה קשורה לשכיחות נמוכה של פציעות ספורט, בעוד רמות נמוכות של תמיכה חברתית קשורות בסיכון גבוה יותר לפציעה (Kebede & Rao, 2013).

עיוותי חשיבה

תופעה נפוצה היא של ספורטאים שחושבים שאימונים בעצימו גבוה הם הדבר היחידי שיקדם אותם ובאותה העת הם נמנעים מאימונים בעצימות נמוכה, אימוני התאוששות וחס וחלילה אם נדבר על מנוחה מוחלטת. אלה הספורטאים שדוגלים בסיסמאות כמו: "מתחילים ב-100 אחוז ומגבירים בהדרגה" (מה זה אומר בכלל?), "נותן הכול במכון" וכמובן "מנוחה זה לחלשים". בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית-התנהגותית דפוסי חשיבה אלה נקראים חשיבה דיכוטומית ("הכל או כלום") והמאפיין המרכזי שלה הוא שהכול צריך להיות 'עד הסוף' או אחרת זה פשוט לא שווה את המאמץ. המחשבות הללו נחשבות הצד האפל של הפרפקציוניזם (Egan et al., 2007).

מחשבות ורגשות שליליים

דפוסי החשיבה שלנו משפיעים על הרגות שאנו חווים. למשל, ספורטאים שמרגישים שהם צריכים להמשיך להתאמן למרות שהם לא רוצים או מתוך תחושת אשמה שמא אם לא ימשיכו הם יאכזבו את המאמן או החברים שלהם נמצאו בסיכון גבוה יותר לפציעות ספורט (Ardern, 2012). חשוב להכיר את המוטיבציה שלנו להתאמן, מה גורם לנו להמשיך ולפעמים מה גורם לנו להמשיך למרות שזה לא עושה לנו טוב.

לחץ, חרדה ואירועי חיים שליליים

פעילות גופנית היא תרופה מאוד חזקה. מגיל צעיר אנחנו לומדים שפעילות גופנית היא הדרך לגוף בריא וחיים בריאים. בגילאים יותר מאוחרים אנחנו גם מבינים שזאת דרך מעולה להפיג את המתחים והלחצים של חיי היום יום (אם לא ידעתם את זה עד עכשיו, מזל טוב!). כל מי שלוקח את האימונים שלו ברצינות מכיר את התחושה של הרדיפה אחרי המספרים ('המדידות האובייקטיביות) – כמה משקל אתה מרים, כמה מרחק רצת, באיזה מהירות, כמה גבוה קפצת ועוד. אין תחושה יותר מספקת מלדעת שהיום אתה הגרסה היותר טובה מאתמול (או משהו כזה.. ציטוטי מוטיבציה זה לא הצד החזק שלי),

אבל יש עוד משהו שאנשים לא נוטים לחשוב עליו – פעילות גופנית היא סוג של סטרס וכמו כל סטרס יש כזה דבר יותר מדי או יותר מדי בזמן הלא נכון. בעוד פעילות גופנית היא דרך מעולה להפיג לחצים, צריך לקחת בחשבון שגם היא סוג של עומס במארג העומסים של חיינו. נמצא שרמות גוהות של לחץ בחיים, תחושת חרדה וקשיי התמודדות קשורים בסיכון גבוה יותר לפציעה (Williams & Andersen, 1998).

לצורך ההמחשה אתן דוגמא – גילי בתקופה מאוד לחוצה בעבודה, הבוס יושב לה על הראש, כל בוקר היא מגיעה למשרד לערמות של תיקים והיא מחפשת מקום מפלט ושקט אז מדי ערב היא שמה מוזיקה ויוצאת להליכצה (זה הליכה וריצה אם לא הבנתם) של 5 ק"מ.

אחרי שלושה שבועות לגילי מתחילים כאבים עזים בברך. אני לא אומר שהפתרון הוא שגילי לא תעשה פעילות גופנית, אך כן צריך להבין שבנייה הדרגתית של עומסים (פיזיולוגים ופסיכולוגיים!) היא המפתח למניעת פציעות ושיש כזה דבר יותר מדי שמדובר בפעילות גופנית.

אז מה הפתרון?

1. עומס הוא שקלול של הגוף (זמן, מרחק, משקל) והנפש (לחץ בעבודה, מחשבות, תמיכה חברתית, משאבים להתמודדות).
2. התייעצו עם איש מקצוע – לא צריך לעבור את זה לבד.
3. בכל הנוגע לרגשות והתחושות שלנו – פתיחות וכנות היא הכרחית. אל תפחדו לשאול את עצמכם שאלות קשות ואל תפחדו מהתשובות.
4. אחרי תקופה של פציעה, קחו את הזמן לחזור בהדרגה לעניינים. כאשר אנחנו פצועים קשה לראות מה טומן המחר, אבל זה לא אומר שלא תוכלו לחזור להיות הספורטאים שהייתם ועוד הרבה יותר.
5. על מנת ליצור שינוי ממשי, הספורטאי צריך להבין את היתרונות הכרוכים בהתאמת האימון ולא רק את החסרונות שבחוסר ההתאמה (כלומר מה אני מרוויח ולא רק מה אני עשוי להפסיד).
6. הגוף שלנו חזק ועמיד לשינויים – אם ניתן לזה מספיק זמן.
7. תכנית אימונים צריכה להיות כנה עם המטרות שלנו.
8. אגו הוא לא האויב, חוסר ההכרה שלו הוא כן.
9. גם אימון קל הוא אימון (מנוחה זה לחזקים ואין כזה דבר יותר מ-100 אחוז).
10. אין לי עוד נקודה אבל הפריע לי שזה הסתיים בתשע.

תגובות

יש לכם מה להוסיף?

X