שישי אחר-הצהריים בקרוספיט הזאבים שבמושב משמרת.
בשנה האחרונה, המועדון שנמצא בסמוך לביתו של יוני וולף, הבעלים והמאמן בקרוספיט הזאבים, הפך להיות כל עולמם של ארבעת צעירי המועדון העונים לכינוי "The Wolfpack Four". יוגב מלר וגאיה צור בני ה-17 ורון צור ונדב פלד, בני ה-15 – פוקדים את המועדון בקדחתנות, בתקופה האחרונה יותר מתמיד, ובאופן שרבים יגידו שאינו תואם את הסגנון הרווח של בני נוער בארץ.
אבל ככה הם. וסגנו החיים שבחרו, ייפדה בצורת כרטיס כניסה למשחקי הקרוספיט 2017 – חוויה מטורפת והישג שנמצא בנחלת מתחרים ספורים בספורט הכושר הגופני.
אחרי בוקר שכלל שני מטקונים וסשן הנפות בו נשברו שיאים חדשים (לדוגמה: רון צור בן ה-15 דחק מאה קילו) מצאנו חלון זמן שבו הצעירים כבר לא היו בעיסוקיהם. את כל העומס הזה אגב, הם השלימו בזמן שהמזגן הפסיק לעבוד בבוקס, אבל איכשהו, זה בכלל לא הפריע להם.
"העובדה שאנחנו נבחרת ולא בן אדם נותנת הרבה יותר תחושה של בטחון ותחושה ש-'אפשר לעשות' – זה כבר לא משהו שכל כך חריג", מספר יוגב מלר, שעד כה היה הייצוג המרכזי של השאיפה הזאבית להגיע לגיימס וציין אבן דרך ב-2015, כשהיה הישראלי הראשון להגיע לגיימס.
"מצד אחד אתה מדמיין איך זה ייראה שתגיע לשם ואיך הכל ירגיש, מצד שני יש גם את המחשבות שלא בטוח שאתה תכנס לשם. אז כשאתה מבין שאתה בפנים – מה שאתה מרגיש בגוף – זה מטורף", מספר רון צור בן ה-15, שהגיע לקרוספיט מג'יו ג'יטסו יפני ואתלטיק.
הם כולם הסכימו שרק ברגע שינחתו, תיפול אצלם בלב הידיעה שהם סוף-סוף הגיעו לנחלה. "אני עדיין בשוק", אומרת גאיה, שהגיעה לקרוספיט הזאבים מעולם הקארטה ומאז שמה לא מפסיק לעלות בכותרות (עם מקום שני ב-RFA 2017 ומקום ראשון ב-Tomorrow's Athletes 2017).
"אתה חושב על זה כל השנה וזה כל הזמן בעדיפות העליונה שלך ופתאום זה קורה וצריך לעכל את זה".
כשהפנים החתומות הופכות לחיוך – שלב האונליין קוואליפייר
השלב הממיין לבני הנוער ומאסטרס (ה-'Online Qualifier') הינו תוספת חדשה לעולם הקרוספיט התחרותי. קצת אחרי האופן, חיכו למתחרים ארבעה אימונים קשוחים שהיו צריכים להתבצע במסגרת זמן של ארבעה ימים רצופים. את כל האימונים עם עשו ביחד, עם עידוד ותמיכה מהבוקס ומהבית.
"היו לי ארבעה ימים פחות טובים, זה לא היה רון 100%. זה היה רון 70% בערך, זה היה ארבע ימים מבאסים, קשים, אבל עברנו אותם. המועדון היה איתי, יוני כמובן, 'שבט צור' — כל המשפחה הייתה באה כל יום".
"היה לי אימון אחד עם 100 חזרת צ'סט טו בר וזה תרגיל שתמיד היווה חולשה אצלי".
"באמצע האימון, התחלתי לפרוץ בבכי אמיתי ויצאתי מהבוקס ואמרתי לליאור: 'אני גרועה! איך אני אגיע לגיימס?!' וליאור פשוט אמר לי: 'גאיה תתאפסי על עצמך, תחזרי חזרה פנימה ותשלימי את האימון'. אמרתי לעצמי: 'פאק איט' – והשלמתי את האימון".
ברקע, נדב ורון צוחקים על הפתגם שמנחה את ליאור מרש ומייצג אותו בנאמנות: "זה מה יש ועם זה ננצח". ליאור הוא הצלע האחראית על כל אימוני התעמלות הקרקע וההנפות של קבוצת הצעירים.
וגם לנצח על תזמורת שכזו זה לא פשוט, יעיד יוני וולף: "אתה כל הזמן 'Doubting Yourself', ביום האחרון לקוואליפייר, עד משהו כמו אחת בלילה, הייתי עם נדב שהתקשה בטוז טו באר. באמצע הלילה, אני מוצא את עצמי צועק עליו ודוחף אותו באמצע האימון (16.2) ועושה לו מסאז' בידיים בין החזרות". אני וליאור היינו בטוחים שאם הוא יגיע למספר מסויים של חזרות הוא יהיה בגיימס. כשנדב עבר את המספר הזה חשבתי אחר כך…'זה מספיק?'".
עם התוצאה המשופרת של נדב ויחד עם זכייה במקום הראשון בעולם, במטקון שחתם את הקוואליפייר – הכרטיס של נדב לגיימס היה חתום.
"אנחנו יושבים בבוקס אחרי ארבעה ימים ביחד באפיסת כוחות, אחרי לחץ משוגע כזה שאתה פשוט לא יכול לזוז יותר. לא ישנתי ארבעה ימים ולא הצלחתי להירדם. כשהתחילו לעלות תוצאות הקואליפייר במהלך בלילה, הזמן לא זז ומצאתי את עצמי ער – מאחת בלילה ועד שלוש רק חשבתי מה יהיה והסרטתי את עצמי. אמרתי לאשתי: 'נדב עלה לגיימס, אני בטוח בזה'".
באותו שלב, מקומותיהם של השלושה היו חתומים ונותר רק סימן שאלה אחד לגבי המסע של נדב. "בשלוש ועשרים התחלתי לראות תוצאות זזות ורק בשש בבוקר נרדמתי. עד שמבקשים ממך את התוצאות המוקלטות אתה בסרטים".
"זה גם לעמוד אל מול המחויות שלך לילדים, אבל גם אל מול ההורים שבוטחים בך וכל המועדון שכבר אומר: 'החבר'ה אלה צריכים להגיע לגיימס' — אתה מרגיש שכל העולם על הכתפיים שלך".
"והמועדון – תומך. באמצע אימון, באטרף, כל אחד מאיתנו היה מרים בשביל הילדים האלה את המוט ועושה חזרה אם הוא רק היה יכול. ואחרי הקוואליפייר, הפנים החתומות הפכו לחיוך".
'לאהוב לסבול'
תל-מונד, הישוב שממנו באים ארבעת הזאבים הצעירים, ידוע באוכלוסיית התושבים המיוחדת. עם אחוז גיוס לשירות קרבי מהגבוהים שבארץ, אין זה פלא שמנטליות שכזו חילחלה לחברי הקבוצה: "לכל אחד יש אח או חבר, שמתאמן או שרוצה להגיע לסיירת או יחידה כלשהי וכולם עושים ספורט, משם זה מגיע וככה כולנו נדבקים בזה, וכולם מכירים את כולם ומתחילים מגיל צעיר", מציע יוגב מלר.
"זה גם יוני וליאור", מסכימים בפה אחד חברי הקבוצה. "אחרי האופן הראשון יוני הסתכל עלי בשיא הרצינות ואמר לי: 'גאיה, שנה הבאה את בגיימס', לא שכחתי את הרגע הזה כל השנה! בהתחלה כעסתי עליו וחשבתי 'איך הוא אומר דבר כזה?! אני כלום כרגע!'."
"אני מאמין שיכלו להיות יותר אנשים מישראל או מכל מקום אחר בגיימס, אבל צריך לוותר על משהו – ולא כולם רוצים לעשות את זה", אומר נדב, בבגרות שלא אופיינית לנער בן 15. "צריך להקריב, והרבה".
ואכן, אלו לא סתם מילים, חברי הקבוצה אמנם נעזרים בהוריהם למימון סגנון החיים האתלטי שלהם, אבל העבודה (במישור הכלכלי) דווקא לא פסחה עליהם: גאיה עבדה במשתלה בתקופה האחרונה, יוגב עוסק בהשכרת ציוד לאירועים וכל אחד מהם מצא 'עבודת נעורים' כלשהי שתעזור בנטל.
ה-'סבל' לובש כמה צורות, אבל שלא תחשבו לרגע שהם מתחרטים על הכיוון שהם בחרו לעצמם: "בהתחלה לא ממש הבינו אותי וזה ממש באסה. זה קשה, אבל זה שווה את זה", מספר יוגב. "יש את המטרה מצד אחד ויש את החברים, אני תמיד נזכר במטרה ואני אומר לעצמי שיש שלב שאני אצא ואהנה יותר במסעדות ופאבים, אבל עכשיו זו המטרה. זה אורח חיים אחר – בשינה, בארוחות, ביציאות – בכל דבר".
"אני רואה את הגיימס בתור פסגה, השיא של השיא מבחינת הגשמה עצמית. הקרוספיט הפך להיות החיים שלי, האורח חיים שלי. כל מה שאני עושה. אפילו כשאני נכנסת לבית, אני ישר חושבת איפה אני אוכל לעשות אימון", מספרת גאיה.
"בשביל להגיע לפה, התאמנו ועבדנו מלא אבל לא ראינו את זה בתור הקרבה, כי אנחנו אוהבים את זה, בשבילנו זה כבר לא הקרבה ממזמן".
התבגרות, הורים, וקרוספיט
להורים יש משקל בלתי מבוטל על הצלחתו של אתלט מתבגר. הרי ההורה קובע את מה שקורה בבית, בזמנים הכי קריטיים: "אתה חוזר הביתה מאימון, לפעמים בלי מוטיבציה לישון או לאכול, שבור. ואם לא היו שם לעזור לך – זה פשוט לא היה שווה את זה", אומר מלר.
"להורים יש חשיבות ענקית לתמיכה מנטלית. הם יעשו הכל בשביל שהילד שלהם יצליח – מלשנות את ההרגלי התזונה בבית ועד לקבל את העצבים של הילד כשלא הולך לו משהו באימון", מספר יוני וולף.
ולעיתים, הספורט הינו גם מקור לחשש ואי-הבנות: "קשה לתמוך במה שאתה לא מבין", מספרת גאיה. "אני ספורטאית יחידה במשפחה ובהתחלה מה שדחף אותי זה ההתנגדות שלהם. בהמשך, אבא שלי נכנס לקרוספיט והוא אמר: 'ואי גאיה איך את עושה את הדברים האלה?'".
"כשהגיעו ההישגים הם ראו שזה לא סתם, הם ראו שאני מגיעה למשהו והם מאוד מאוד תומכים".
וללימודים שלהם – אין מה לדאוג. מוסר העבודה שלהם כבר דאג לכך שהם ישקדו על הספרים כשצריך. למעשה, זהו סטנדרט שיוני מנחיל בבוקס מרגעיו הראשונים של כל מתאמן צעיר: "אני עושה למתאמנים הרצאה – 'אם אתם לא לומדים, אני לא רוצה אתכם פה', אבל מצד שני, אני גם מסביר להם איך האימונים יעזרו להם להצליח בלימודים".
מעבר לגיימס
משחקי הקרוספיט יהוו חוויה מעצבת ומכוננת עבור החבורה הצעירה וגם עבור שאר בני הנוער שבמועדון קרופיט הזאבים, ואפילו לנוער בארץ כולה: "יש לנו פה עוד בני נוער שכבר רוצים, אנחנו נעשה הכל בשבילם שזה לא יהיה חד-פעמי. אני לא חושב שבכל שנה יהיה אפשר בהכרח להגיע עם ארבעה נערים – זה יותר מכל מועדון אחר בעולם, המועדון השני לנו בתחרות הביא שניים, אז לחשוב שזה ייגדל הרבה מזה – לא בהכרח, אבל לשאוף לזה – זה חובה", מספר וולף.
"אני שואל כל ילד שמגיע מה המטרה שלו ובדרך כלל הם מפחדים להגיד, ואז אני אומר: 'תרים את הראש, תסתכל אלי, ותגיד את המטרה!', 'יופי! ועכשיו תשלח לעצך מכתב עוד שנה – 'מזל טוב הגעתי למטרה שלי!"".
"הנוער בארץ ממש איכותי. אתה רואה את זה בהרבה ענפי ספורט ואני חושב שזה הישג שאפשר לחזור עליו בכל קצוות הארץ ולאו דווקא במועדון שלי". "אני חושב שמאמנים צריכים לשאוף לשלוח צעירים שם – אני חושב שהתחרות בנוער הרבה יותר מעניינת והרבה יותר נקייה, יש המון סמים בבוגרים ובנוער אתה רואה ביצועים מאוד אמיתיים. לא כל אחד יכול להגיע לגיימס אבל צריך לעזור לכל אחד למלא את הפוטנציאל שלו". ואכן, במועדון בוחלים בכל האמצעים: כל אחד מהמתחרים קיבל מעטפת תומכת של תזונאי, פיזיותרפיסט ופסיכולוג ספורט. אלה דברים שהיו חסרים ליוני כשהתחרה בתור ג'ודוקא בנבחרת ישראל.
"הילדים הקטנים יותר מחפשים דוגמה אצלנו", מספר נדב. במועדון קרוספיט הזאבים, חלה התעררות של ממש, מאז שנודע שהארבעה מתכוננים לגיימס, שהגיעה לשיאה כשהם קיבלו את ההודעות להעביר את צילומי האימונים הממיינים שלהם ל-CrossFit HQ. "תיפול קדימה!" הם צועקים לאחד מהצעירים, שהחליט לצאת בדיוק לקילומטר ברפיז.
רביעיית הזאבים, לא יודעת עדיין מה השלב הבא שיבוא אחרי הגיימס, אבל מה שבטוח זה שאוכל "אסור" (התקיימו חילוקי דעות בין שוקולד לפיצות) יהיה חלק עצום מתכנית החזרה שלהם מהתחרות. משם, נותר רק לדמיין לאן מוסר העבודה שלהם והתובנות העצומות שירכשו, יביאו אותם בהמשך הדרך, בקרוספיט ומחוצה לו.
נמשיך ולעדכן אתכם במתרחש עם הנציגים שלנו בקרוספיט גיימס. מערכת סאצ'ר מאחלת להם בהצלחה והמון הנאה במעמד העצום שנקרא משחקי הקרוספיט 2017.
יש לכם מה להוסיף?
עליך להתחבר על מנת לפרסם תגובה.