שנה של הכנות: על תהליך הבנייה של אתלט קרוספיט

ג'ימנסטיקס והתעמלות קרקע

בדומה לשלבים הקודמים, המשכנו לשמר כוח ולעסוק בהרמת משקולות אבל ברור ומובהק שזה לא הזמן להתחזק בצורה משמעותית עם עבודת כוח נוספת. אפשר לנסות, אבל אז המאמצים שלנו ינועו למקומות אחרים ולא נצליח להתמקד. זה הזמן לעשות העברה לכוח שבנינו עם מוטות לכוח שלנו עם משקלי גוף.

פה אני הראשון שאודה שאני לא בא מהרקע ולכן היה קשה מאוד לבנות את השלב הזה, אבל מבטיח שכבר הסקתי את המסקנות וכבר השכלתי לשנה הבאה.

זהו בעצם השלב האחרון לפני ההכנות הספציפיות לקרוספיט. שבשלב הבא כבר עושים קרוספיט ספציפי. אז מתחילים כבר להכין את הגוף ומוסיפים מטקון או שתיים לתכנית ושקיעים את הזמן בלשפר את המיומנויות שכביכול פחות צריך בקרוספיט אבל בעצם באים לתת לנו ליבת ברזל (עמידות ידיים למינהן, תרגילי משקל גוף, מאסלאפים ועוד). בין היתר גם מתחילים לחזור למיומנויות היותר ספציפיים שקשורים לקרוספיט.

בסוף התכנית כבר היה אפשר להתסכל אחורה על כל העבודה שעשינו במהלך התכניות עבודה האלו ולראות את התוצאות. גם בתכנית כוח התחזקנו, גם בתכנית הרמת משקולות התחזקנו, וגם בתכנית ג'ימנאסטיקס התחזקנו, שיפרנו במעט את ההרמת משקולות ושיפרנו מאוד את הכוח משקל גוף שלנו ופיתחנו יכולות חדשות שלא היו לפני כן.

אחרי תשעה חודשים היה אפשר להגיד שיצאה עונת Off-Season מוצלחת. שיפור בכלל האלמנטים חוץ מאחד. סיבולת לב ריאה. למרות שדאגנו לרוץ באיזשהו שלב של התוכנית זה לא היה מספיק כדי לשמר אותה. אז עכשיו הגיע הזמן לעשות עם זה משהו.

חודשיים לפני תחילתו של האופן חזרנו לעשות קרוספיט ספציפי. זה אומר שבמהלך תשע מתוך אחד עשר חודשים שהיו לנו הלכו לטובת דברים אחרים. ועכשיו התקופה הכי קצרה מבין כולם באה לחבר את הכל לתוך הקרוספיט.

מטקונים!

כמובן שעדיין המשכנו לעבוד על שאר המרכיבים שעבדנו עליהם כל כך קשה במהלך השנה. אבל עכשיו הם באמת לא העיקר. זה הזמן להיות "ספציפיים": מטקונים ומכל הסוגים. אחד ביום, שניים ביום, ארוכים, קצרים, ריצות, חתירות… מה שצריך כדי לבנות את המנוע שלנו. ועם הזמן לקראת האופן ממקדים את המטקונים ל-AMRAP (מקסימום מחזורי עבודה בזמן קוצב) באזור ה-8-12 דקות. דקה לפה דקה לשם. בהתאם למה שרואים באופן והתרגילים שיש שם.

אחרי אחד עשר חודשים זה מרגיש שלא עבר שבוע והנה האופן מתחיל שוב. הלחץ חוזר, הרצון להיות יותר טוב משנה שעברה, הרצון לעלות לריג'ונלס. המבחן שאליו התכוננו כל השנה כאן. ומקווים שהתכוננו כמו שצריך.

המסקנה היא, שכן. אם אני מסתכל על התוצאות של כל אחד ואחת בהחלט רואים שיפור מרשים משנה שלפני. גם אם כל אחד לא לגמרי מרוצה מהתוצאה שלו. אי אפשר להיות מאוכזב. התוצאות באימונים היו כאלה שאי אפשר שלא להיות גאה בתור מאמן. גם מהספורטאים ברמה של זוהר וגם בכל השאר שבדרך לשם.

RFA

למי שעלה ל-RFA הפעם, היו הכנות שונות לגמרי מכל שאר התכניות הקודמות שהיו. הפעם לא היה ניתן להיות ספציפי, כל האלמנטים היו על השולחן, ועומרי דואג יפה לאתגר אותנו עם זה. נשאר חודש לעשות סלט מהכל ולראות מה קורה – כמובן בצורה מתוכננת. בארבעה השבועות הקרובים היה צריך לקחת כל אלמנט שאפשר לחשוב עליו ולנסות להכין מטקונים מגוונים שלא נתקלים בהם בשגרת האימונים. החברה עבדו קשה, ו-"בטעות" התכנית הצליחה אפילו לשפר להם את רמת הכושר. בסוף החודש הזה, הם היו מוכנים עד כמה שאפשר.

סיכום

הייתי מאוד גאה בספורטאים שלי שהתחרו ב-RFA. זה לא פשוט פיזית ועוד יותר מנטלית – להישאר מוכן מנטלית אחרי חמישה שבועות של שחיקה לעוד תחרות עוד יותר אינטנסיבית ועמוסת תוכן. עם עשרה ספורטאים שעלו ל-RFA, הגעתי מאמן גאה. חווינו פציעות, מחלות וכל מיני דברים בדרך אבל הגענו ונתנו את כל מה שהיה לנו. ואי אפשר שלא להיות מרוצה מזה.

מכל דבר אפשר להסיק מסקנות וכמובן שגם במהלך האופן כבר חלק התחילו להתבשל, ואחרי ה-RFA המסקנות כבר היו ברורות מאוד. ומפה מתחילים שנה חדשה של הכנות לקראת המאבק בשנה הבאה. לאור ההשתפרות שהייתה משנה שעברה לשנה הזאת, זה הולך להיות מאבק קשה. אבל כמו תמיד, ועם קבוצה שכמעט הכפילה את עצמה בשנה האחרונה, אני סומך על החברה שלי שיתנו את מה שיש להם ויגיעו טובים יותר מתמיד להתמודד עם האתגר הזה.

פן נוסף ותוצר של כל התקופה, שחשוב לי לגעת בו:

אכזבה עצמית, שלא ראויה

זה נושא מאוד בעייתי בקרב ספורטאים. למרות שכל פרמטר מעיד על כך שהשתפרת, אתה עדיין וצא מאוכזב.

זה בסדר במידה מסויימת לבוא ולבקר את עצמך, ואפילו רצוי. אבל חייבים גם לראות את האור ולא רק את החושך. אם הצלחת להשיג PR בקלין בתחרות, וניצחת במקצה שלך כמה מהחברה החזקים הארץ, בעייתי לא לראות את זה בתור הישג.

לרצות עוד זה מעולה, לא להסתפק במה שיש ולדחוף קדימה זה מה שבונה ספורטאים. אבל חשוב מאוד בשביל הנפש להסתכל רגע מהצד ולהגיד: "בואנה, נתתי מעצמי הכל ואפילו ניצחתי כמה אנשים בדרך." רק אחרי זה אפשר להגיד שרצית יותר ולהחליט ששנה הבאה תגיע יותר טוב. איך אפשר להתאכזב אם נתת הכל? זה מה שהיה ולא היה עוד. אי אפשר לדרוש מעצמך משהו שאין. משנה לשנה הרמה רק עולה ואנחנו עולים איתה, אז איך אפשר לא להיות מרוצים אפילו טיפה? צריך לקחת לפעמים את הרגע ולהנות ממנו. לעלות לבמת התחרות לפני המקצה ולהסתכל לקהל ולהרגיש משהו שקצת קשה לתאר. להסתכל על עצמך ועל מה שעשית ולהגיד: הייתי טוב, אני מרוצה ממה שעשיתי.

תגובות